פסק-דין בתיק ע"ר 54169-06-12

ערעור על החלטת רשם, בה נדחתה עתירת המערערת לבטל עיקול זמני שהוטל לבקשת המשיבה.

א.    ההליך והצדדים לו

1.     המשיבה הגישה נגד המערערת ונתבעת נוספת, המועצה המקומית דלית-אל-כרמל, תביעה כספית לתשלום סך של 1,203,924 ש"ח [ת"א 8071-04-12; להלן התביעה]. ברקע התביעה, כך נטען, ניצבים יחסים חוזיים שהתקיימו בין המשיבה לבין המערערת והנתבעת הנוספת, בגדרם הוזמנה המשיבה לבצע עבודות בניה בבית-הספר בישוב דלית-אל-כרמל. עוד נטען שסכום התביעה מבטא תמורה מוסכמת ומאושרת שהיה על המערערת והנתבעת הנוספת לשלם למשיבה בגין עבודות נוספות שהוזמנה לבצע, אף ביצעה בפועל, במסגרת הפרויקט.

2.     בד-בבד עם הגשת התביעה ביקשה המשיבה להטיל עיקולים זמניים על נכסי המערערת וזכויותיה שבידי צדדים שלישיים (להלן המחזיקים), עד לסכום התביעה. ביום 19.4.2012 נתן כב' הרשם ש' רומי צו עיקול זמני לפי הבקשה, במעמד צד אחד בלבד (להלן העיקול).

3.     ביום 7.5.2012 עתרה המערערת לבטל את העיקול (להלן בקשת הביטול). לאחר שהוגשו תשובה ותגובה במענה לבקשת הביטול דחה כב' הרשם, בהחלטה מיום 10.6.2012, את בקשת הביטול והורה כי צו העיקול שניתן במעמד צד אחד יעמוד על כנו (להלן ההחלטה). על החלטה זו נסב הערעור שלפני.

4.     עיקר טענתה של המערערת היא כי כב' הרשם שגה כשנמנע לקיים דיון בבקשת הביטול במעמד הצדדים, בטרם דן והכריע בבקשה; כפועל יוצא לא נתן כב' הרשם את המשקל הראוי לשיקולים שעל-פיהם יש לברר בקשה לביטול צו עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד בלבד - הם השיקולים הנסבים על קיומה של עילת תביעה לכאורית ועל מאזן הנוחיות. על כן מבקשת המערערת לשנות את החלטתו של כב' הרשם ולהורות על ביטול העיקול. מנגד גורסת המשיבה שהחלטת כב' הרשם - בדין יסודה, כי המערערת גילתה בהתנהגותה שהיא מוותרת על עריכת דיון במעמד הצדדים בבקשת הביטול, וכי בפועל מבטאת החלטתו של כב' הרשם עריכת איזון נכון בין זכויות הצדדים.

5.     על-פי החלטה מיום 12.7.2012 התברר הערעור בדרך של הגשת עיקרי טיעון בכתב; בעלי-הדין לא ביקשו לקיים דיון בערעור אף שניתנה להם באותה החלטה הזדמנות לעשות כן.

ב.    דיון והכרעה

עיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון שהגישו בעלי-הדין ובתיק מוצגי המערערת. מצאתי שיש להורות על החזרת הדיון לכב' הרשם על-מנת שיכריע בבקשת הביטול לאחר שיקיים בה דיון במעמד הצדדים. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.     אין זהות בין מטרתם ואופן פעולתם של הסעדים הזמניים השונים. מהם נועדו למנוע את סיכול ההליך או להבטיח ביצוע יעיל של פסק-הדין שיינתן בסופו; אחרים, מטרתם למנוע שינוי במצב זכויותיהם של בעלי-הדין ולשמור את הסטטוס-קוו עד שייתם בירור ההליך. בתורת הצווים הזמניים מושלת כיום בכיפה הנטייה להשקיף על הסעד הזמני לא באופן פורמלי וצר אלא מנקודת מבט רחבה, תוך ראייתו כאמצעי שנועד לגשר בין האינטרסים של בעלי-הדין בתקופת הביניים של בירור ההליך, עד להכרעה הסופית בו [ראו שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 189 (מהדורה שנייה, 2008)].

2.     צו זמני אינו ניתן בתום ההליך, לאחר בירור מלא ושלם של זכויות הצדדים ובהסתמך על מסכת ראייתית כוללת, אלא דווקא בפתח ההליך ועל-יסוד בירור ראייתי שהוא מוגבל, חלקי ומקוטע [רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 799 (1997)]. לפיכך, ואף ביתר שאת מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מקפידים בתי-המשפט לערוך איזון זהיר וקפדני בין זכויותיהם הלכאוריות של המתדיינים בגדרו של שיקול-הדעת המופעל לעת מתן החלטה בבקשה לסעד זמני [עניין מרגליות, שם]. 

3.     מתן תוקף ומשמעות לדברים הללו מחייב להקפיד הקפדה יתרה על התקיימות תנאיה של תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי. בתוך כך מוטל על מבקש הסעד הזמני להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה הנטענת, באופן המעיד על קיומה של עילת תביעה הראויה להישמע (התנאי של הוכחת זכות לכאורה); גם אם מדובר על דרישה ברף הנמוך, באופן שעולה בקנה אחד עם זכות הגישה החוקתית לערכאות, הנטל למלאה רובץ לפתחו של התובע. עוד מוטל על מבקש הצו הזמני  להראות שהנזק שייגרם לו אם לא ינתן הסעד הזמני עולה על הנזק שייגרם לבעל-הדין האחר אם ינתן הסעד (שיקול מאזן הנוחות). אף שבין התנאי של הוכחת זכות לכאורה לבין שיקול מאזן הנוחות מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות' נדרש מבקש הסעד לעמוד ברף שכנוע מינימלי ביחס לכל אחד משני התנאים הללו בנפרד, שאם לא כן לא יהא זכאי לצו הזמני המבוקש [רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (לא פורסם, 6.6.2006)].

4.     לכך מתווספים דגשים מיוחדים הכרוכים באורח ספציפי בסעד הזמני של עיקול.

ראשית, בניגוד לסעדים זמניים אחרים, בהם חלה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים תוך זמן נקוב אם ניתן לבקשת צד צו ארעי במעמד צד אחד בלבד, אין מתן צו עיקול זמני מותנה בקיומו של דיון כזה. עיקול זמני על-פי תקנות סדר הדין האזרחי ניתן מעצם טיבו במעמד צד אחד בלבד ומבלי שיתקיים בבקשת העיקול דיון במעמד הצדדים [השוו תקנות 366(א) ו-(ב)]. כשבעיקול זמני עסקינן רובץ על הצד האחר, זה שאינו מבקש העיקול, הנטל ליזום דיון בבקשה; אם הוגשה בקשה לביטול העיקול נסללת הדרך לקיום דיון בבקשת העיקול במעמד שני הצדדים. נקודת המוצא לדיון היא בקשת העיקול, כאילו לא ניתן הצו כלל. בדיון זה מוטל על מבקש העיקול להראות ולשכנע כי התנאי של הוכחת זכות לכאורה והשיקול של מאזן הנוחות מצדדים במתן הצו. בתוך כך רשאי מבקש הביטול להעמיד לחקירה נגדית את המצהיר מטעם מבקש העיקול שתצהירו צורף לבקשה למתן סעד זמני, והכול על-מנת לאשש את טענתו של מבקש הביטול כי לא מלאו התנאים למתן הצו הזמני.

שנית, בהקשרו של עיקול זמני ואגב בירור העובדות והטעמים הרלוונטיים לשיקול מאזן הנוחות נדרש מבקש הצו להצביע על ראיות מהימנות לכאורה המבססות חשש סביר לכך שאי מתן הצו יכביד על ביצועו של פסק-הדין, אם בסופו של יום תתקבל התביעה [תקנה 374(ב)]. אם לא ירים מבקש העיקול את הנטל לא יהיה זכאי למתן הסעד הזמני.

5.     כשלעצמי, אינני סבורה כי בכל מקרה בו מוגשת בקשת ביטול לאחר שניתן צו עיקול זמני מן ההכרח לקיים דיון בבקשת הביטול במעמד בעלי-הדין. יש ובקשת הביטול נסמכת על טענות שאינן טעונות בירור עובדתי במעמד הצדדים וניתן להידרש להן במידה מספקת על-יסוד טענות המוגשות בכתב בגדרן של בקשה, תשובה ותגובה. כך הם פני הדברים, למשל, אם ביסודה של בקשת הביטול מונחת טענה שמרכז הכובד שלה משפטי או טענה עובדתית שבירורה אינו מצריך חקירה נגדית של המצהירים מטעם הצדדים.

כזו היא טענת המערערת כי צו העיקול הזמני שניתן במעמד צד אחד פקע בשל כך שלא הומצא לה בתוך תקופת שלושת הימים שנמנו בתקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. במה דברים אמורים?

מסגרת הזמנים להמצאת צו עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד לצד שכנגד נקבעה בתקנה 367(ב); לפיה יומצאו צו העיקול והמסמכים הנלווים אליו למשיב, במסירה אישית, " [...] בתוך שלושה ימים, אלא אם כן קבע בית המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו". תקנה 370 מורה כי " סעד זמני יפקע - [...] (3) אם הצו הזמני ניתן במעמד צד אחד, למעט צו מניעה זמני, ולא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב), זולת אם בית המשפט קבע אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו". הסדר מיוחד זה, כמוהו כהסדר הכללי החל בעניין הארכת מועדים על-פי תקנה 528 סיפא, מקנה לבית-המשפט סמכות כללית להאריך מועד שנקבע בחיקוק בהתקיים טעם מיוחד לכך [בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 132, 139-138 (2004)].

בענייננו מצא כב' הרשם כי נוכח המועד בו הופקו צווי העיקול, שהיה מאוחר ממועד מתן ההחלטה בבקשת העיקול, הומצא הצו למערערת במועד הקבוע בתקנות [עמ' 6 להחלטה בש' 17-12]. כב' הרשם היה מוסמך להחליט כך מבלי לקיים תחילה דיון בבקשת הביטול; אפילו קבע כי חל איחור במסירת מסמכי הבקשה ליתן סעד זמני למערערת ביחס למועד בו ניתן צו העיקול, היה בסמכותו להאריך למפרע את המועד שנקצב למשיבה להמצאת המסמכים, כשקיומו של פער זמנים בין מתן ההחלטה לבין הנפקת צווי העיקול משמש טעם מיוחד לכך. בסוגיה זו לא נפגעה כל זכות של המערערת, דיונית או מהותית, בשל כך שלא התקיים דיון במעמד הצדדים בטרם ניתנה החלטת כב' הרשם. טענתה בכל הקשור למועד המצאת הצו אינה מהווה אפוא עילה להתערבות בהחלטה מושא הערעור.